עד סוף המילניום נהגו לחלק את עולם המסעדות לשלוש קבוצות עיקריות: מסעדות בילוי – Fine Dining, מסעדות יומיום – Casual Dining ומסעדות מזון מהיר – Fast Food. לקראת שנות ה-2000 החלו לדבר על קטגוריה רביעית: Fast Casual – הכלאה בין שתי הקבוצות האחרונות. מדובר מסעדות שמציעות אוכל טרי במחיר נגיש, שירות מהיר וסידורי ישיבה מינימליים. אלה קווי המתאר הכלליים ביותר של הקטגוריה החדשה, אולם היא כוללת מנעד רחב מאוד של בתי אוכל: ממזללות מזון מהיר משודרגות (למשל רשת Chipotle האמריקאית) ועד מקומות אישיים שמציעים איכות ללא פשרות. המקומות האישיים הללו בעצם מהווים את הפלח העילי בקטגוריית מסעדות הפאסט קז'ואל. קוראים להם fresh casual, premium fast casual או fast casual plus. מסעדת Heritage Eats, שנפתחה לפני שנתיים בנאפה ואלי בקליפורניה, היא דוגמה מצוינת. בתפריט שלה מוצעות שבע מנות בלבד, וכל אחת פותחה בידי השף בהשראת מטבח אתני אחר. חוץ מזה כפי שהשם מרמז למסעדה יש גם אג'נדה סביבתית ותרבותית הקשורה בשימור מסורות נכחדות. זו הסיבה לכך שחלק מן המנות מתבססות על זני עופות נכחדים.
בניגוד למסעדנות המסורתית בממלכת הפאסט קז'ואל הכל קם ונופל על קונספט מקורי ומהודק היטב. רשת "המזנון" של אייל שני או "פלאפל הקוסם" של אריק רוזנטל (בתל אביב אף הוא) הן נציגות מובהקות לז'אנר. יש בהן שילוב של אוכל מוקפד, איכותי, מקורי ויצירתי אבל – וזה אבל מהותי – גם נגיש, מהיר וזול יחסית ובעצם כל מה שמחפשים בני דור המילניאלס. ואכן מסעדות הפאסט קז'ואל על גווניהן השונים ממש תפורות על פי הצרכים של המילניאלס – ילידי העשורים האחרונים של המאה הקודמת, המהווים כיום את פלח השוק הגדול ביותר בעולם המסעדנות. מקדונלד'ס ופיצה האט כבר לא עושים להם את זה; הם מחפשים "אוכל עם ערכים" – טרי, אישי, בעל זהות מקומית ורצוי כזה שיוכן אל מול עיניהם. הם אוכלים בחוץ על בסיס קבוע, אבל אין להם כסף וגם לא סבלנות לארוחות יקרות שנמשכות שעות. בקיצור פיתה – אבל עם תבשיל בשר איכותי מפרה שגדלה במרעה ברמת הגולן.
מסעדות הפאסט קז'ואל מתכתבות עם תופעה נוספת הקשורה בסדר החדש שהמילניאלס מביאים עימם: דמוקרטיזציה של מנעמי החיים. בזכות השפעתם של המילניאלס על כוחות השוק הנאות שהיו שמורות לבני העשירון העליון מתחילות להפוך לקצת יותר נגישות להמונים. אנחנו מכירים את זה מעולם האופנה. בעוד רוב הנשים בעולם יכולות רק לחלום על "קלואה" או "קנזו", פריטים מקולקציית הקפסולה (המצומצמת) שאותם מעצבי העל יצרו עבור רשת H&M הזולה הם לגמרי בטווח האפשרויות של רובנו. בדיוק את "דיל הקפסולה" מציעות לסועדים מסעדות הפאסט קז'ואל, המשתייכות לקצה העילי של הקטגוריה. מי שלא יכול ליהנות מארוחה במסעדת "הסלון" של אייל שני או ב"טאיזו" של יובל בן נריה ישמח לשלם 40 שקל על פיתה שאייל שני חתום עליה. המחיר ה"קטן" מתאפשר בזכות התמקדות במספר מצומצם של מנות (שמקל על תפעול וחוסך עלויות), בזכות העובדה שמדובר במקום קטן (חיסכון בדמי בשכירות) וכמובן מחזור גדול, לרבות משלוחים.
פריחת מסעדות הפאסט קז'ואל קשורה בתופעה רווחת נוספת: בארץ ובעולם נפתחים עוד ועוד מתחמים קולינריים – מפסאז'ים קטנים ועד שטחי ענק בהשקעות של מאות מיליונים. במקביל גם השווקים הוותיקים (משוק הכרמל ועד שוק מחנה יהודה) עוברים מתיחת פנים והופכים למתחם בילוי קולינרי. מתחמי האוכל החדשים הללו הם אזור המחיה המושלם עבור מיזמי הפאסט קז'ואל, שנשענים על קונספט מקורי, תפריט מהודק, מחיר נגיש וחלל קטן. גם פרופיל המבקרים במתחמים מתאים להם כמו כפפה ליד: תיירים ומקומיים הנהנים משיטוט שכולו חגיגה של טריות ושפע ורוצים לטעום קצת מהכל בלי לעצור, בלי להתחייב ובלי לשבור תוכנית חיסכון לכבוד ארוחה מרגשת.
